Parterre Projects

בשבת הקרובה 15.8 | 12:00 | אירוע נעילה

בר פליבצקי תדבר על אחת המסורות הארוכות בתולדות הציור: The Reclining N**e, הגוף העירום השרוע, מטיציאן ומאנה ועד לציור המודרני העכשווי, ועל האופן שבו היא חוזרת אל התנוחה האיקונית הזאת מתוך הציור שלה.

דרך עבודותיה בתערוכה תדבר פליבצקי על עירום, מבט, פגיעוּת, אינטימיות ועל האפשרות לצייר גוף חשוף מבלי להפוך אותו בהכרח לאובייקט.

יום שבת | 15.8 | 12:00 | פרטר, פרישמן 37

Updated Opening Hours:
Wed-Thurs 11-16
Fri-Sat 11-14

Why does abundant nudity make the body harder (not easier) to read?

How does vulnerability become strength?

What happens when the body becomes merchandise, and merchandise becomes human?

Carnaval Royal examines these issues through the work of Bar Plivtzky and Efrat Rubinstein, two young artists united by a profound passion for painting yet working in radically different visual languages.

In both practices, intimacy is intensified through excess. The abundance of exposed bodies does not make them more transparent. On the contrary, it disrupts the familiar conditions through which bodies are usually classified and consumed. When everything is revealed, revelation itself ceases to be the event.

Efrat Rubinstein, Midnight Miri, Acrylic on linen, 240 x 180

המאה העשרים ואחת מסמנת את אחד הרגעים הרדיקליים ביותר בתולדות הגוף, אשר מופקע בהדרגה אל תוך כלכלה חדשה של דימויים, אלגוריתמים, צריכה ותשומת לב. הגוף שוב אינו נתפס רק כישות ביולוגית או כסובייקט פוליטי, אלא כיחידת חליפין, כהון חזותי, כמוצר המצוי במחזור מתמיד של עיצוב, מיתוג, שעתוק והפצה, עד שהצורה בולעת את הבשר והראווה מכלה את הממשי.

מתוך שדה כוחות זה פועלות בר פליבצקי ואפרת רובינשטיין, שתי אמניות שמסרבות להתבונן בגוף מבחוץ, ומעדיפות לייצר מתוכו שפה חדשה של עודפות, פגיעוּת, תשוקה והפרזה. עבודתן מבקשת להקצין את מנגנוני הסחורה עד שהם חדלים לתפקד כמנגנוני שליטה והופכים לאמצעי התנגדות. האמניות פועלות מתוך פרדיגמה קרנבלית כשהן מחריפות את הלוגיקה של הראווה עד שהיא חדלה לתפקד כמנגנון של נרמול ומתחילה לפעול כמנגנון של שיבוש תנאי הקריאוּת של הגוף.

פתיחת התערוכה:
30.7 , יום חמישי , 19:00
פרישמן 37, תל אביב

יום שבת, 13 ביוני, ב 11:00, יתקיים בפרטר אירוע נעילת התערוכה של דני קרוון. האירוע מוקדש לאחד הפרויקטים החשובים והמרגשים ביצירתו: Passages: Homage to Walter Benjamin, סביבה פיסולית שיצר קרוון בעיירה פורטבו שבצפון ספרד לזכר הפילוסוף והמבקר היהודי-גרמני וולטר בנימין.

בשנת 1994 נחנכה במקום עבודתו של קרוון, Passages — “מעברים” או “פסאז’ים”. העבודה אינה מתפקדת כאנדרטה. קרוון לא ביקש להמחיש את סיפור חייו של בנימין, אלא ליצור מרחב שבו המבקר חווה בגופו הליכה, טיפוס והתבוננות. המהלך הפיסולי מוביל את המבקר אל מעבר צר החצוב במצוק, היורד בהדרגה לעבר המים. ככל שמתקדמים, האופק נפתח לאיטו — המבט נמשך אל הים ואל המרחב האינסופי שמעבר לו, והדרך עצמה מסתיימת במבוי סתום. זהו רגע של התבוננות שקטה ופיוטית, אך גם של הכרה בגבולות האדם מול ההיסטוריה והגורל.

On Saturday, 13 June, at 11:00, Parterre will host the closing event of the Dani Karavan exhibition. The event is dedicated to one of the most important and moving projects in his oeuvre: Passages: Homage to Walter Benjamin, a sculptural environment created by Karavan in the town of Portbou in northern Spain, in memory of the German-Jewish philosopher and critic Walter Benjamin.

In 1994, Karavan’s work Passages was inaugurated at the site. The work does not function as a conventional monument. Karavan did not seek to illustrate Benjamin’s life story, but rather to create a space in which the visitor experiences walking, climbing, and looking through the body. The sculptural path leads the visitor into a narrow passage carved into the cliff, gradually descending towards the water. As one advances, the horizon slowly opens: the gaze is drawn towards the sea and the infinite space beyond it, while the path itself ends in a dead end. It is a moment of quiet, poetic contemplation, but also of recognising the limits of the human being before history and fate.

חזרתי לכיכר הבימה.
באמצע היום. החום הרגיל של תל אביב, הרעש, הקורקינטים, אנשים שממהרים לשום מקום ברור.

ופתאום יש את הרגע הזה של הכיכר.
המים השחורים. האבן הבהירה. השורות המדויקות של העצים.
משהו כמעט מופשט בתוך העיר הזאת, שבדרך כלל לא משאירה מקום לריק.

חשבתי על דני קרוון ועל זה שהוא הצליח לעשות בתל אביב משהו שהוא לא בדיוק פסל ולא בדיוק אדריכלות, אלא מצב.
מקום שאנשים פשוט עוברים דרכו, יושבים עליו, מחכים, מסתכלים בטלפון, נפגשים, נעלמים.

בלי דרמה.
בלי נוסטלגיה.
פשוט רגע נדיר שבו מרחב הופך לכיס אוויר בתוך ההמולה של העיר.

I ❤️ TLV

אחר שבועות של מלחמה, אנחנו פותחים מחדש את התערוכה של דני קרוון, ״הרהורים על מלחמה ושלום״.
במלחמת ששת הימים, בזמן שירות מילואים, התלווה קרוון לכוחות הלוחמים ויצר סדרה של רישומים מהירים ואקספרסיביים, התופסים ברגע מכריע את הפיתוי ואת העוולה של המלחמה. לעומת מציאות זו, ולאורך עשורים, הוא יצר סביבות של שלום — מיצבים, פסלים, רישומים, הדפסים — בשיווי משקל מופלא של שקט וזרימה.
בתערוכה מבחר מיצירותיו של אחד מגדולי האמנים הישראלים שבמשך שנים של יצירה ממוקדת עוקב אחר תנועת המטוטלת של הקיום, ריקוד המוות והחיים.

Image: Dani Karavan, Two Environments for Peace, Forte di
Belvedere, Firenze (1978)

After weeks of war, we are reopening the exhibition by Dani Karavan, “Meditations on War and Peace.”
During the Six-Day War, while serving in the reserves, Karavan accompanied the combat forces and created a series of rapid, expressive drawings that capture, in a decisive moment, both the seduction and the injustice of war. In contrast to this reality, and over the course of decades, he created environments of peace — installations, sculptures, drawings, prints — in a remarkable balance of stillness and flow.
The exhibition presents a selection of works by one of Israel’s greatest artists, who, through dedication and focused practice, traces the pendulum movement of existence — a dance of death and life.