5IVE UX

כשאנחנו מאפיינים מוצר, עם AI או בלעדיו, אנחנו סובלים מבעיה קשה: אנחנו יודעים עליו הכל.
כי אז מגיע המשתמש. הוא לא ישב איתנו בישיבות האפיון. הוא מגיע למוצר מתוך צורך קונקרטי, פוגש את המסך שעיצבנו, ומנסה להבין "מה לעזאזל עושים פה?".
די בטוח שהפער בין הידע שלנו לידע של המשתמש, יביא לכך שיצרנו עבורו דלת שהוא מנסה למשוך, בזמן שהיא בכלל נפתחת בהזזה.
והמשתמש? מתוסכל. תסכול היא הסיבה השקטה שבגללה מוצרים שנראים מושלם על הנייר, נכשלים במציאות.

איך שוברים את המעגל?
הסוד של מאפיינים מעולים הוא לעבוד בתנועת מטוטלת ובמנות קטנות:
- שלב המומחה: מאפיינים מסך בודד או זרימה קצרצרה. אפשר לעשות את זה עם AI או לא, זה לא משנה.
- רגע השכחה: עוצרים, לוקחים נשימה ועושים את הפעולה הקשה ביותר: "מוחקים" מהראש את כל מה שאנחנו יודעים על המערכת.
- שלב המשתמש: מתבוננים בתוצר בעיניים נקיות לחלוטין של אדם זר שפוגש אותו לראשונה, לעיתים מתוך לחץ ועייפות. (כן, גם את זה אפשר לבצע בעזרת כלי AI. ובכל זאת, הוא אינו באמת בן אנוש, והוא אף פעם לא עייף ולחוץ...).

אם בזמן הבחינה העצמית הזו זיהיתם בעצמכם אפילו שנייה אחת של היסוס ("רגע, כדי להתחיל פעולה אני צריך ללחוץ על הטאב הזה או על ההוא?") - הממשק שלכם לא נותן את הרמזים הנכונים.
זה הסימן שלכם להחזיר את המטוטלת לצד השני שלה, לתקן, ולהמשיך בתנועת המטוטלת.

תנועת המטוטלת היא לפעמים ההבדל היחיד בין מוצר מבריק למוצר מתוסכל.
אם מעניין אתכם לשמוע איך מיישמים את זה בפועל (ואיך משתחררים מהידע המוקדם שלנו כמאפיינים), מוזמנים להאזין לפודקאסט "המטוטלת", הקישור להאזנה בתגובה הראשונה 👇

Huge congratulations to our long-time client, D-Fend Solutions on being officially acquired by global tech giant Motorola Solutions for an incredible $1.5 Billion.

Over the years of working hand-in-hand with D-Fend’s talented team, we had the privilege of witnessing firsthand how they built a market-redefining autonomous drone defense solution.

Kudos to everyone involved, we are incredibly proud to be part of your ecosystem.

D-Fend is excited to announce that it has entered into an agreement to be acquired by Motorola Solutions, a global leader in mission-critical safety and security technologies for public safety, defense and enterprise customers.

Read the press release: https://hubs.la/Q04jxF0n0

כשמשתמש נוחת במסך חדש או נחשף לפיצ'ר, המוח שלו מנסה באופן אוטומטי לפענח את התמונה הגדולה.

זה עובד בדיוק כמו בחיים האמיתיים.

תחשבו על סיטואציה שבה אתם נכנסים לאולם חשוך, עם רצפה משופעת וקולות ברקע - המוח שלכם מיד מבין: "אני בקולנוע, והגעתי באיחור". אתם לא צריכים לנתח את זה לוגית. התובנה פשוט שם, ויחד איתה דרך הפעולה הברורה שלכם (למצוא את הכיסא בחושך).

אבל מה קורה כשהסביבה מבלבלת? דמיינו שאתם נכנסים לאותו אולם חשוך, אבל האנשים סביבכם לבושים בבגדי ספורט מיוזעים ומביטים דרך זכוכית שקופה על מכשירי כושר שזזים מעצמם.

המוח נתקע. אין לו מושג איפה הוא נמצא או מה הוא אמור לעשות. התחושה הזו היא לא סתם בלבול, היא מייצרת חוסר אונים קוגניטיבי, תסכול, ודחף מיידי פשוט לקום ולברוח.

אותו דבר בדיוק קורה בעולם הדיגיטלי.

קחו למשל משתמש שנכנס לאתר של קולנוע כדי להזמין כרטיסים. הוא מצפה לפגוש מפת הושבה מוכרת עם סימונים ברורים של מקומות פנויים ותפוסים.

אבל אם במקום זה הוא נתקל בבליל של ריבועים צבעוניים לא מובנים, שנראים כמו באנר פרסומי או תקלה בממשק - המוח שלו חווה את אותו "אולם כושר רפאים" סוריאליסטי. הוא לא מצליח להבין מה קורה מולו, מתעצבן, ונוטש את האתר.

כאנשי חווית משתמש, המשימה הכי חשובה שלנו היא למנוע את הנתק הזה. האחריות העליונה שלנו היא לעזור למשתמש להבין את הסיפור של המסך בשבריר שנייה.

איך עושים את זה? הופכים למאסטרים של שתילת רמזים. הכלים לשתילת רמזים הם למעשה אותם כלים שמוכרים לכולנו: מיקום אסטרטגי של אלמנטים מרכזיים, היררכיה חזותית ברורה, שימוש בקונבנציות מוכרות וכו' וכו'... מה שחשוב הוא שכשאנחנו משתמשים בכלים האלה לבניית מסך, תמיד נזכור את הקונספט המרכזי: מה הסיפור שהמסך הזה צריך לספר למשתמש, ומהם הרמזים המדויקים שעוזרים לו להבין את הסיפור הזה?

צמצום קליקים או שמירה על חוקי עיצוב הם כלים חשובים, אבל הם משניים. העדיפות העליונה תמיד תינתן לבהירות הסיפורית של הממשק.

אז לפני שאתם בודקים אם המסך שלכם יעיל או יפה, תעצרו ותשאלו את עצמכם: האם פיזרתם מספיק רמזים כדי שהמשתמש יבין מיד את הסיטואציה?

מבחני שימושיות זה טוב, אבל...
הבעיה עם מבחני שימושיות היא שפרקטית הם לא יכולים לכסות את כמות ההחלטות הקטנות שאנחנו מקבלים בדרך: החל מההיררכיה של המסכים, דרך המיקום של שדה החיפוש, ועד לניסוח המדויק של כותרת בודדת.

אחד הדברים החשובים בתהליך אפיון מוצלח הוא לא לחכות למשוב חיצוני, אלא לפתח מנגנון ביקורת עצמית מתמיד תוך כדי תנועה.

זה המקום שבו מתודולוגית המטוטלת נכנסת לפעולה. מה זה בעצם אומר? על קצה המזלג, זה אומר שכחלק מתהליך העבודה, המחשבה שלנו חייבת לנוע כל הזמן בין שני קטבים:
* צד המומחה, שבו אנחנו מיישמים את הניסיון, הידע המקצועי והפרקטיקות המוכרות כדי לבנות את הממשק.
* צד המשתמש, שבו אנחנו עוצרים, מתנתקים לרגע מהכובע המקצועי, ומסתכלים על מה שייצרנו בעיניים נקיות, כאילו אנחנו אלו שחווים את הקושי כרגע בשטח.

אל תחכו לסוף הספרינט או לוורקפלואו מלא כדי לשפוט את העבודה שלכם. השיפוט האפקטיבי ביותר קורה כשאתם עוצרים ומטילים ספק בכל מהלך קטן, בכל כמה דקות או אפילו שניות של עבודה.

תנועת המטוטלת - כלומר, היכולת לדלג בצורה מודעת ומהירה בין המומחיות המקצועית לבין נקודת המבט האנושית של קהל היעד - משדרגת את תהליך העבודה בכמה רמות.

רוצים להעמיק בשיטה? ריכזנו את כל מה שצריך לדעת בעמוד המתודולוגיה, לינק בתגובות 👇

צוותי מוצר ופיתוח לעתים נופלים למלכודת "הפיצ'רים המגניבים". הם בונים תבניות אפיון (User Stories) שמבוססות על מה שהמשתמש רוצה לבצע במערכת, ומסיימים עם מוצרים עמוסים, מסורבלים ויקרים שאף אחד לא משתמש בהם ברגע האמת.

הסיבה? אפיון שמתמקד בפונקציות, במקום במצוקה אמיתית.

כדי להציל את המוצר שלכם מערימת פיתוחים מיותרים, מומלץ לשנות את הנוסחה. חווית משתמש מעולה לא מתחילה ברשימת משימות, היא מתחילה בזיקוק המצוקה האקוטית של המשתמש בסיטואציה קונקרטית.

הטיפ שלנו: שנו את תבנית ה-User Story שלכם.
במקום הנוסח הגנרי ("כמשתמש אני רוצה לבצע X כדי ש..."), נסו לאמץ את המבנה הבא:
כ–[סוג המשתמש], המצוקה שלי היא ש-[תיאור המצוקה], ולכן אני [מה שהמשתמש מעוניין להשיג או לבצע].

כשמגדירים את המצוקה של המשתמש בזמן אמת, האפיון מקבל תפנית של 180 מעלות. פתאום מבינים מה באמת המשתמש צריך, וחשוב מזה - מה הוא לא צריך.

ולמי שרוצה ללמוד איך לזהות מצוקה בדרך ליצירת חווית מוצר אופטימלית - לינק לפרק הראשון של פודקאסט המטוטלת בתגובות 👇

בעולם ה-UX אנחנו מדברים המון על להיות "ממוקדי משתמש" (User Centric), אבל האמת היא שקשה מאוד ליישם את זה באמת. המפתח לאפיון עמוק שמצליח לפתור את ה"חידה" של המוצר הוא לא רק לדעת מה המשתמש רוצה, אלא להרגיש את מה שהוא מרגיש.

כדי לעשות את זה, אנחנו צריכים להשתמש בכלי מפתיע: מצוקה.
למה מצוקה? כי מבחינה אבולוציונית, בני אדם הם יצורים עצלנים שחוסכים באנרגיה. אנחנו נצא מהעצלנות שלנו ונבצע פעולה (כמו לפתוח אפליקציה) רק כדי לפתור מצוקה כלשהי.

אף משתמש לא יעשה שום פעילות, אם לא תהיה לו מצוקה... המצוקה היא הכרחית. אין מצוקה - אין סיפור.
התובנה הזו היא "הלחם והחמאה" של המאפיין. אם לא נצליח לאתר את המצוקה המדויקת של המשתמש, הסיפור שלנו ירחף בגובה 20 אלף רגל ויהיה חסר ערך.

בפעם הבאה שאתם ניגשים לאפיין פיצ'ר או מוצר, נסו לחשוב ולהתחבר בגוף ראשון למצוקה שאתם מנסים לפתור. רק כשתבינו את המצוקה, תוכלו לספר סיפור משתמש אמיתי ולהעמיד פתרון שיעבוד באמת.

ולמי שרוצה ללמוד איך לזהות מצוקה בדרך ליצירת חווית מוצר אופטימלית - לינק לפרק הראשון של פודקאסט המטוטלת בתגובות 👇