Yuval ber

הרבה מהדברים שאנחנו הכי גאים בהם בעצמנו
הם לא תמיד כוח.
לפעמים הם פציעה שקיבלה שם יפה.
אדם אומר:
“אני עצמאי.”
אבל לפעמים זה לא עצמאות.
זה ילד שלמד שאי אפשר לסמוך על אף אחד.
אדם אומר:
“אני נותן בלי סוף.”
אבל לפעמים זו לא נתינה.
זה פחד שאם הוא יפסיק לתת, לא יאהבו אותו.
אדם אומר:
“אני חזק.”
אבל לפעמים זה לא חוזק.
זה אדם שכבר שנים לא מרשה לעצמו להישבר.
אדם אומר:
“אני לא צריך אף אחד.”
אבל לפעמים זו לא בחירה.
זו הגנה מפני האפשרות שמישהו שוב יאכזב אותו.
וזו האמת שאנשים לא אוהבים:
לא כל תכונה טובה שלנו התחילה ממקום בריא.
חלק מהזהות שלנו נבנתה לא כדי שנחיה טוב,
אלא כדי שנשרוד.
והבעיה היא שלאט לאט
אנחנו מתאהבים במנגנוני ההישרדות שלנו
וקוראים להם “אני”.
אנחנו לא שמים לב
שהדבר שפעם הציל אותנו
הפך להיות הדבר שמגביל אותנו.
לכן שינוי אמיתי הוא לא רק ללמוד משהו חדש.
הוא להסכים להיפרד מחלקים בעצמך
שפעם היית צריך כדי לשרוד
אבל היום הם כבר לא נותנים לך לחיות.
וזה קשה,
כי לפעמים האדם לא מפחד להשתנות.
הוא מפחד לגלות
שמי שהוא קרא לו “אני”
היה רק מי שהוא היה חייב להיות
כדי לא להיפגע שוב.

#האמת _החשובה_שאני _חושב _עליה_ושמעט אנשים באמת _סכימו_איתה:

אני שוקל להעביר את רוב הכתיבה שלי
למקום קצת יותר שקט.
לא להיעלם מפה.
לא לסגור את הדלת.
כנראה שאמשיך להעלות כאן
פוסט אחד כל כמה ימים.
אבל את רוב הדברים
המחשבות
התהליכים
הפוסטים היותר אישיים
והדברים שאני לא תמיד רוצה לזרוק לרעש של פייסבוק
אני רוצה להעביר למקום סגור יותר.
קהילה קטנה.
יותר שקטה.
יותר מדויקת.
אולי ווטסאפ.
אולי אתר.
אולי משהו אחר.
עוד לא סגור.
אבל השאלה שלי פשוטה:
אם זה יקרה
מי מכם היה רוצה לעבור איתי לשם?

לב טוב
זה לא הזמנה
לדרוך עליי בעדינות.
אני יכול להבין.
לתת מקום.
לסלוח.
לא למהר לשבור כלים.
אבל יש רגע
שבו חמלה בלי גבול
הופכת לבגידה בעצמי.
ואז כשאני נהיה חד יותר
אנשים מופתעים.
כאילו הבעיה היא שאני השתניתי.
לא.
הבעיה היא
שהתרגלתם לגרסה שלי
ששתקה כדי שלכם יהיה נוח.
מי שאוהב אותי
רק כשאני אומר כן
לא באמת אוהב אותי.
הוא פשוט נהנה מזה
שאין לי גבול.

בפוסט הקודם שאלתי מה הייתם רוצים לקבל ממני בחינם.
הרבה מכם כתבו:
כלים פרקטיים,
תובנות אישיות
ופוסטים שלא העליתי.
אז החלטתי להכין לכם PDF קצר לשמירה בטלפון
עם כלים, שאלות ותובנות שאפשר באמת להשתמש בהם.
עכשיו נשאר רק לבחור נושא.
על מה תרצו שזה יהיה?
גבולות
מחשבות יתר
קשרים ואנשים
ביטחון עצמי
תקופות קשות
אחר - תכתבו מה .

תודה לכולם

כולם מדברים על משמעת כשהיא נראית יפה מבחוץ, אבל כמעט אף אחד לא מדבר על המשמעת שקורית כשאף אחד לא רואה.

לא הסטורי של הבוקר.

לא התמונה מהמכון.

לא העדכון על ההתקדמות.

המשמעת האמיתית היא להמשיך גם כשאין מחיאות כפיים.

להיעלם קצת לא כי אתה שונא אנשים.

אלא כי אתה מבין שלא כל שינוי צריך קהל.

לא כל צעד צריך הסבר.

לא כל תהליך צריך אישור.

יש תקופות שאתה בונה את עצמך בשקט.

מסדר הרגלים.

מתקן טעויות.

לומד שיעורים.

חוזר לעצמך.

וזה לא תמיד מרגש.

רוב הימים זה אפילו משעמם.

חוזר על עצמו.

מתסכל.

אבל בדיוק שם נבנית המשמעת.

האמת היא שהשינויים הכי גדולים לא תמיד קורים מול כולם.

הם קורים בלילות שאף אחד לא רואה.

בימים שאתה בספק.

ברגעים שאין לך כוח, ואתה בכל זאת ממשיך.

ואז יום אחד אנשים רואים את התוצאה וקוראים לזה מזל.

אבל אתה יודע את האמת.

זה לא היה מזל.

זה היה כל הפעמים שבחרת להמשיך בשקט גם כשאף אחד לא הסתכל.

יש רגע שבו אתה לא עוזב כי הפסקת לאהוב, אתה עוזב כי התעייפת להסביר שוב ושוב לאותו אדם איפה הוא דורך לך על הלב.
בהתחלה אתה מדבר.
אחר כך אתה מסביר.
אחר כך אתה מנסה להסביר יותר יפה.
יותר רגוע.
יותר מדויק.
כאילו אם רק תמצא את המילים הנכונות
הוא סוף סוף יבין.
אבל יש אנשים
שלא חסרה להם הבנה.
חסרה להם בחירה לראות אותך.
ואז מגיע הרגע
שאתה מבין משהו כואב:
לא כל מי שהולך
ויתר על האהבה.
לפעמים הוא פשוט ויתר
על להיות היחיד שנלחם עליה.

אולי החצי הראשון של השנה היה קשה.

אכזבות.
ספקות.
מלחמות שקטות.
מלחמות לא שקטות .

אבל זה שחצי שנה
הייתה קשה
לא אומר
שכל השנה אבודה.

יש עוד זמן.
עוד אנשים.
עוד הזדמנויות.

הרבה יכול להשתנות
בכמה חודשים.

הסיפור שלך
עוד לא נגמר.

ויכול להיות
שהפרקים הכי יפים
עוד לפניך. 🌸

המלכודת שבראש שלי
לפעמים
אני זה שעושה את זה לעצמי.

עם פחדים.
עם פרשנויות.
עם סיפורים
שלא בדקתי עד הסוף.

ועם הזמן
אני מבין משהו כואב:

הבעיה
היא לא תמיד מה שקרה.

לפעמים
הבעיה היא
מה שסיפרתי לעצמי
על מה שקרה.

נ.ב

לפני שאני מאמין
לכל סיפור שעובר לי בראש,
אני עוצר רגע ושואל:

אם הייתי חושב הפוך,
זה גם היה יכול להיות נכון?

מה פה עובדה
ומה פה רק פרשנות שלי?

אני מגיב למציאות,
או לדמיון שלי עליה?

ימים
שאתה קם עם תחושה
שהנה, סוף סוף דברים מסתדרים.
ואחרי כמה שעות
אתה שוב מוצף.
מחשבות בלי שם.
רגשות בלי הסבר.
שמחה ועצב באותו רגע.
לפעמים אתה מתגעגע
לדברים שחשבת שכבר עברת.
לפעמים אתה גאה בדרך שעשית.
ולפעמים אתה פשוט מרגיש אבוד.
וזה בסדר.
לא כל תקופה בחיים
אפשר לסכם ב”טוב” או “רע”.
לפעמים אתה פשוט באמצע.
גדל.
מתרפא.
לומד.
מנסה להבין מה קורה אצלך בפנים.
אז אם תשאלו אותי מה שלומי,
התשובה הכי אמיתית היא:
אני עדיין מבין את זה.
יום אחרי יום.
מחשבה אחרי מחשבה.
רגש אחרי רגש.

יש לי שאלה אליכם.

אם הייתי מכין משהו בחינם
רק בשבילכם
משהו שאני בדרך כלל לא משתף פה

מה הייתם רוצים שזה יהיה?

PDF עם שאלות שאספתי מספרים?
פוסטים שלא העליתי לפה?
כלים פרקטיים שעזרו לי בחיים?
או משהו אחר לגמרי?

אשמח לתשובה.