Amit Trainin

השלישי בסדרה.
התחלתי ב״ הותר לקוות״ בראש השנה
התקווה התקרבה בסוכות והיום כבר מותר לשמוח.
כמה טוב שהם בבית.

ידיים טוות
--
8:30 שבת. קמתי מבולבל ולא סגור על מה בא לי לעשות היום. המתח וההתרגשות מהעסקה גרמו לי להיות מפוזר מהרגיל, רציתי לעשות משהו יצירתי ומועיל אבל לא ידעתי מה, ירדתי עם שוקי לקרית ספר כדי לסדר את המחשבות.
בחדר מדרגות הואצפ ציפצף.
הודעה מאחותי יפעת טריינין ליסאי :״ אנחנו פה, טוות חוטים למען השבת החטופים,
טוות ומקוות״
מוזמן.״
על המסך נראתה תמונה צבעונית של סוכה בדשא שליד המרפאה בבית ניר. סוכה להשבת החטופים עם טקסט מאחותי:

״ אני בא״. עניתי מיד
״ישששש״
היא כתבה.
לב.

נכנסתי לאוטו ותוך חמשים דק מתל אביב, מצאתי את עצמי מלפף חוטים סביב ענף של ברוש ( שבילדותי בגלל השיר של חווה אלברשטיין חשבתי שזה הברוש שאלוהים מסתתר בו). מסובב חוט אחר חוט זה בחזרתיות קבועה והתכוונות של הנחת תפילין.
יצרתי מנטרה פנימית: בכל פעם שהחוט חיבק את הענף לחשתי שם של חטוף אחר לפי הא-ב והצמדתי חזק לעץ.
״ אבינתן אור, אביתר דוד, אלון אוהל, אריאל קוניו.. כל 48 השמות.
כאלו חרטתי את שמות החטופים כמו שילדים חורטים את שמותיהם על העץ,
לתמיד.
מדמיין שהפעולה מביאה אותם קרוב הביתה.
לפני כשמונה שנים יפעת החלה לטוות חוטים עם ילדים ב קיבוץ בארי ובעוטף. הסוכה הזו היא ברוח התקווה של הפרויקט ההוא ומאז תחילת סוכות היא הפכה למלאכת טוויה ששותפה לה קהילת בית ניר בניצוחן של Maya Oelsner, Sita ShazarSharon Goren,דפנה סלמה ועוד מלא א.נשים טווים וטווהות.
היום, בהשראת הסוכה, הוקמה סוכה דומה @קיבוץ ניר יצחק שבעוטף.

״הותר לקוות״- גרסת סוכות.
אותו השולחן, אותו הכסא, אותה התפילה.
מרגיש קרוב מתמיד.
אסור שיתפספס.
חג שמח

בשנה בה ״ההותר לפרסום״ הפך
לשגרה בלתי נסבלת הגיע הזמן לקוות, לקום ולעשות.
שתהיה שנה טובה
ושכולם יחזרו הביתה
ע כ ש י ו!

טרטה
טרטקובר היה מרצה שלי בשנה ג בבצלאל וכמו עם רוב המרצים של שנות התשעים, נורא פחדתי ממנו. זאת היתה תקופה של דור הנפילים, וכשטרטה הלך במסדרונות של המחלקה בקומה 5 היתה תחושה של שכינה מסוימת, שהנה המלך בא. הוא לא היה מלך סטייל אנגליה או סיאם עם גינונים, כתר ושומרי ראש, הוא היה מלך סברס - מחוספס ישיר וקוצני, כזה שנבחר למעמד בזכות עשיתו המפוארת ולא בזכות דנא וקומבינות.
מהר מאד הבנתי שלא היה לו הרבה סבלנות אלינו ושהוא בא לעשן איתנו בכיתה ולפטפט והפחד התפוגג. לפני כל שיעור הוא בקש שנשלח לו הביתה ״גלוית תגובה״ למשהו שקרה השבוע והוא
יביא אותה לכתה לביקורת בשיעור הבא.
כוון שבשנה ג כבר גרתי בתל אביב, אז הייתי הולך אליו הביתה לנווה צדק ב12 בלילה שלפני השיעור ( כי תמיד דחיתי הכל לרגע האחרון), שם את הגלויה בתיבת דאר ובורח מהר שלא יראה אותי מפחד שיבקש לראות מה עשיתי ואבקש ממני לתקן.
באחד השעורים הוא הוציא את אחת הגלויות שיצרתי תלה על הקיר ואמר: ״ פעם הבאה שאתה מגיע אלי ב12 בלילה תדפוק בדלת ותגיד שלום״.
זאת היתה הביקורת הכי טובה שקבלתי ממנו ושאותה אני הכי זוכר.
טרטרה היא גאון. גאון בלקרוא את המציאות ולהגיב אליה בדמוי אחד מילה או שתיים שהופכים לך את הבטן.
קשה לבחור עבודה אחת כי יש בלי סוף.
אז בחרתי שלוש שאני מאד אוהב של טרטה האקטביסט וההומניסט שלא פחד מכלום, טרטה הציניקן וטרטה הצבר המחוספס והמאייר הנהדר.
נוח על משכבך בשלום, למדתי ממך המון.

ביום שישי שעבר נפתחה בטבעון בגלריית Illu ・ אִילוּ ・ إيلو התערוכה היפה "מבט" שאצרו Tami Berenstein-Baumer ו Orit Arif.
במסגרת התערוכה אני מציג את הסדרה " השארתי מאחור בית" שנוצרה בעקבות סיור שערכתי עם bar-tzur
בקיבוץ בארי בערב יום הזכרון 2024.
המפגש פנים מול פנים עם הרוע והאכזריות טלטלו אותי. במהלך הסיור, בקרתי בביתה השרוף לחלוטין של פעילת השלום ויואן סילבר ז"ל, מכונת הכביסה והמייבש השרופים נתנו לי בוקס בבטן. מאחד מחלונות הבית השתקף עץ בשיא פריחתו שלכד את מבטי והכעיס אותי מאד. כעסתי ונעלבתי בשמה ובשם כל הנרצחים, הפצועים והחטופים שהוא פורח כאלו כלום לא קרה. הטבע, כמו מתבגר חצוף עושה מה שבראש שלו, פורץ בין הסדקים וגדל פרא, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו והחתולים התמתחו על הדשא בשיא השלווה כאילו הכל כרגיל.
חזרתי הביתה והתפרקתי.
רק לאחר מספר ימים הצלחתי להודות לו, לטבע על היתו המשענת היציבה היחידה עליה תמיד אפשר לסמוך.
זה לא נתפס ש538 יש עדיין חטופים בעזה.
--
התערוכה פתוחה עד 15.7
כל הסדרה למכירה.

בימים של כעס, יאוש, תסכול ומחאה קשה לחשוב על משהו אחר לעלות בפייד. אבל גם ללב ולנשמה מגיע רגע לנוח ולאסוף כוחות כי עוד נזדקק להם.
כזו מנוחה בדיוק מציעה תערוכת האיור היפה "מבט" שתפתח ביום שישי הקרוב 21.3 ב11:00 גלריית "אילו" בטבעון. בפתיחה אקח חלק באירוע "359" בו חמשה מאיירים.ות מספרים על פרויקטים שנגנזו או לא ראו אור ואני אספר על שני פרויקטים שלא צלחו בגלגולם המקורי ( ארומה, בעסתם חח) אבל קבלו הזדמנות שניה בהמשך החיים. במקביל לפתיחה, יתקיים יריד בו אמכור מיצירותי. בתערוכה אציג את הסדרה "השארתי מאחור, בית" שיצרתי בעקבות סיור קורע לב בקיבוץ בארי במאי האחרון .
מוזמנים ומוזמנות.

אתמול בשיעור איור בשנה ב בצלאל פתחתי את השיעור במילות פרידה מקורין אלאל הנהדרת כשברקע מתנגן השיר ״ אנטרטיקה״ ואז הקראתי את הספר הנפלא ״ להתראות באנטרטיקה״ שכתבה נורית זרחי ואיירה בתיה קולטון ( ללא קשר לשיר) . השעור שלעצמו התמקד באיך מקום, זמן ותרבות משפיעים על סגנון אמנותי. חשבתי על זה שקורין אלאל דווקא דוגמא הפוכה לזו שהביאה את הקול והצבע המיוחד שלה ממחוזות אחרים ולמרות שנתפסה כאלטרנטיבה בהתחלה, הפכו השירים הנהדרים שלה לסמל לישראליות ואהבת המיינסטרים. אנחנו, הקהל, התאמנו את עצמנו אליה, היא בקוליות האותנטית שלה תמיד היתה שם שייכת לא שייכת והכי מוערכת .
לגמרי זן נדיר.

#מהעםהחטופים

חופשה בהשוואה
---------------
ניסיתי לקחת כמה ימי ״חופש״ השבוע בקיבוץ נווה ים שליד עתלית. קיוויתי שהטבע והשקט יעשו את שלהם ואצליח להתנתק ולסיים פרויקט גדול עליו אני עובד כבר הרבה זמן. אלא שבמציאות חיינו אולי אפשר לסנן את החדשות אבל לא את תגובות העינים והלב. המרחב האסוציאטיבי הפרטי מסרב לקבל את פקודת ״יאללה באת לחופש, שחרר! ״ כך
שמצאתי את עצמי עסוק נונסטופ בהשוואה האסוציאטיבית בין שני העולמות.
העולם של מטה, בו יש מלחמה ו101 חטופים נמצאים בתופת ובחשכה, לבין העולם של מעלה, בו אנשים כמוני יכולים להחליט לסוע לנפוש. כל מחילה של סרטן, פריחת חבצלות, וגולשים בים הושוו מיד למצבם של החטופים במנהרות החאמס . לאן שלא אלך, ההפקרה והכעס לוו אותי כצל ענק שרק הולך וגדל.
רק יכול לקוות שבשנה הקרובה כולם יחזרו כבר הביתה והצל הענק הזה שרובץ על כולנו , יעלם.

ביום שישי נפתחה במוזיאון אנו תערוכת הפופאפ ״ שלוש כפות שמן ושני מכחולים״ שהיה לי הכבוד להיות המנהל האמנותי שלה לצד .oren הנהדרת. התערוכה מציגה 14 מעילי שף מאוירים המספרים את סיפורם האישי של השפים. כל המעילים מוצעים למכירה עבור הקמת סדנאות תרפיה בבישול למפונים.
היה לי הכבוד לאייר את סיפורה האישי המרשים של השפית האקטיביסטית שמאז השביעי באוקטובר לא מפסיקה להאכיל קשישים מפונים , חיילים, פצועים, משפחות חטופים לסוע צפונה ודרומה כדי לדאוג לכולם.

הסיפור של המעיל- חלק 2
הסיפור של גב החזית מתאר ארוחת שישי אצל רותי בבית הכוללת דמויות מיצגות מילדותה ומעשייתה העכשווית:
משמאל לימין:
- היא כילדה קטנה משועממת יושבת לשולחן
- מפגין למען החטופים המאיור בהשראת אבא שלה.
- חייל באפטר
- פליטה אוקראינית
- רותי
- נכה צה״ל
- אסירה. לפני כשנה , רותי התנדבה להעביר סדנאות בישול בכלא נווה תרצה.

התערוכה פתוחה עד מחר, יום ג 10.9 ומיד לאחר מכן ממריאה לערב גאלה במוזיאון היהודי בניו יורק.
מוזמנים.ות
צילומים: