SweeTa

ימים מטורפים עוברים עלינו.
בעצם יותר נכון לכתוב, *עוד* ימים מטורפים עוברים עלינו.
מרגיש לי שכל המילים שאני כותבת כדי לתאר את המציאות כבר הפכו קטנות ואיבדו משמעות. שבכל פעם אני צריכה להגדיל את עוצמת המילה, אבל כבר לא מוצאת מילים כאלה בשפה שלי.
אולי שמתם לב שהשתתקתי.
זאת הסיבה.
אני מיואשת מחוסר היכולת שלי להעביר במילים את עוצמת הרגשות שלי ממה שעובר עלינו.
אז החלטתי להפסיק לנסות.
לשחרר את עצמי מהצורך הזה. ולאפשר לעצמי את השתיקה.
את ההתמודדות היומיומית הזאת שלי פנימה, בלי הלקאה עצמית על מה שאני לא מצליחה לעשות.

אבל, שמתי 🩵,
שלמרות כל מה שקורה בחוץ,
אני עדיין מצליחה למצא לי נחמות קטנות.
איים קטנים של שקט.
נקודות קטנות של אור.
ונזכרתי, שכשמאירים את הטוב, הוא גדל!
אז באתי לכאן, להאיר אותו עבורי.
אולי האור הזה יקרין גם קצת עבורכם.

את העוגה הזאת הספקתי להכין ולמסור כמה שעות לפני פרוץ המלחמה החדשה ישנה הזאת.
ואני מקווה שהיא הצליחה לשמח ולעשות טוב למרות הכל.
בעיניי, היא מדגימה בדיוק איך הקפה היומיומי הקטן שלנו, יכול להפוך לאור גדול ומנחם!
כמו במקרה הזה, שבו הקפה כבר לא ממש קטן 😉, והוא כולו - כולל המכונה, הספל, ופרוסת העוגה כמובן - אכילים, טעימים וממש מפנקים!

מותר לעצור באמצע הדרך, ורק לעמוד.
זה בסדר.
להסתכל מסביב.
להיות ברגע.
ואפילו, להסתכל לאחור.
על הדרך בה הלכנו.

אמנם הגעתי למקומות מדהימים.
ואני עושה עוגות מטורפות שלפעמים אני בעצמי לא באמת קולטת שהן שלי.
אבל זה לא אומר שאי אפשר לחזור לפשוט.
למקום ממנו התחלתי.
אבל עם יכולות, וכלים חזקים הרבה יותר.
עם תשתית פנימית עמוקה של אמונה בעצמי, בתהליך, ביצירה.
אני מאמינה שגם כאן, אפשר לראות את הדרך שעברתי.

להיות עצמאית, זה לא אומר להיות לבד.
נכון, אני היחידה שמניעה את העסק שלי, אני משווקת אותו, מוכרת את מוצריו, אני מנהלת בעצמי את מלאי חומרי הגלם, מנהלת לבד את זמני העבודה, וגם זאת שבפועל מייצרת את המוצרים שלי.
אבל בשנים האחרונות, אני מרגישה שיש לי גב מקצועי ועסקי תומך.
הגב הזה הוא כמובן, האקדמיה לעיצוב עוגות של .
מעולם לא הרגשתי שיש לי גב יציב כל כך וגם כזה שדוחף אותי לפעולה, אפילו יותר מנהלת העסק שבי.
קארין דוחפת אותנו ללמוד, לתרגל, להעמיק את היכולות שלנו, ולהשתפר. וכשאנחנו מקבלות את השיעורים האלה ליישום, על מגש של כסף, אבל לא משתמשים בהם (כל אחת התירוץ שלה) היא עדיין לא מוותרת, ומחפשת את הדרך היצירתית להביא אותנו לפתוח את הקורסים האלה, האתגרים האלה, וללמוד.
הפעם קיבלנו אתגר מעניין - לקחת את אחד מאתרי הפיסול הרבים שיש באקדמיה, וליישם אותו עם טוויסט שקשור לט"ו בשבט. בהחלט מצריך יצירתיות מחשבתית.
כמובן שיש תחרות פנימית נושאת פרסים בין המשתתפות, מה שמייצר באזז רציני בקבוצות חחח
אבל מבחינתי, הפרס הוא עצם זה שהצלחתי לפנות זמן רק להתאמן ולהתנסות.
אז לכבוד ט"ו בשבט, שזה החג שלי, רציתי להראות לכם את החיבור שאני עשיתי בין רמי העכבר מהסרט רטטוי (שזה היה הפיסול המקורי), ובין חג האילנות (או הנטעים 😘)

תזכרו שכשלעץ יש שורשים עמוקים וגזע יציב, הוא חופשי לצמוח. ממש כמונו.

בכל עוגה שאני מכינה ומוסרת, אני בעצם מוסרת משהו מהלב שלי. חלק ממני.
כל מי שמוכר משהו שהוא הכין בעצמו, בטח יבין על מה אני מדברת.
כשאני יושבת להכין משהו מאפס, בין אם זה עוגה, פסל, או עבודת יצירה מכל סוג שהוא, אני כולי שזורה בתוצר הסופי.
המח שלי דימיין אותו
הידיים שלי יצרו אותו
הלב שלי הכניס לתוכו אהבה
(גם הגב שלי כאב איתו אבל זה לא לפוסט הזה 🥴)

תתארו לכם איזה הרגשה מופלאה אני מרגישה כשאתם מתלהבים מהתוצר הזה.
מבחינתי זה בעצם כאילו אתם מתלהבים ממני 🥰

באחד הספרים (הרבים) שקראתי היה משפט שהצליח לתאר בעיני את המהות הבסיסית ביותר בקיומה של אמנות, ואולי אפילו של האנושות בכלל:

“That’s all art is, in the end - One person trying to get another person, they have never met, to fall in love with them.”
(Rufi Thopre - Margo’s got money troubles)

עמוק עמוק בבסיס של הכל - אנחנו רק רוצים שיאהבו אותנו.

אז תודה לכם, שאתם כאן,
אוהבים את העוגות שלי,
והעיצובים שלי,
והפוסטים שלי,
והיצירות שלי,
ואותי 🫶

שולחת לכם מלא אהבה בחזרה ❤️
וסוף שבוע שקט

יום אחד פונה אליי מנהלת משאבי אנוש, ומספרת לי שהם אירגנו תחרות לעובדים, בה כל אחד יכול להגיש סקיצה של עוגה מעוצבת ב AI שמסמלת את החברה שלהם.
היא רצתה לקחת את העיצוב שיזכה בתחרות, ולהפוך אותו לעוגה אמיתית, וככה להכריז בעצם על העיצוב המנצח.
תודו שזה רעיון מקורי וממש מגניב, גם לפעילות עובדים, וגם לשימוש ב AI.

כשמועד סיום התחרות התקרב, היא שוב יצרה איתי קשר, והסתבר שלעובדים היה קשה לבחור עוגה מנצחת אחת, ושיש שתי עוגות שהגיעו לגמר.
מה עושים? איך בוחרים איזה עוגה להפוך אמיתית?

ובכן, החלטתי להיות הפיה הטובה, והצעתי לממש את שני העיצובים שהגיעו לגמר - בעוגת חצי חצי.
כי מי אמר שצריך לבחור איזה חלום להגשים? לפעמים אפשר להגשים את כולם 😍

איזה כיף היה להביא להם את העוגה ולראות את התגובות שלהם ☺️ גם כשגילו מי מהעיצובים ניצח, וגם כשראו את העיצוב הדיגיטלי, יוצא החוצה מהמסך ומתממש במציאות.

רוצים גם להשתתף בתחרות?
תעקבו בסטורי - אראה לכם את העיצוב של ה AI ותוכלו להחליט מי טוב יותר, הבינה או אני 😜😘

לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על תנועה
על זה שתנועה היא חיים.
שההפך מתנועה - זה קיפאון.
פתאום אני מגלה את השאיפה לתנועה בכל דבר שאני עושה - בתנועה של הגוף שלי, שאם אני לא מזיזה אותו מספיק - הוא כבר חורק 🥴
בתנועה של הפעולות היומיומיות שלי, בין אם לכיוון היעיל והמקדם או לכיוון הספה 🫣
וגם בתנועה שיש ביצירות שלי, ולא משנה באיזה חומר.
כשאני מצליחה להכניס תחושה של תנועה לחומר - היצירה מקבלת חיים.
זה בתנועה הנשפכת של השמלה, שנראית כאילו מתנפנפת ברוח.
זה במיקום הזורם של הפרחים, כמו שביל שהולכים בו לכיוון הארמון.
זה בפיתולים של גלגלי הכרכרה, שמתגלגלים בנסיעה.
התנועה מעניינת, מפתיעה, מרגשת.
מחיה.

בלי כבדות, בלי לחפש עומק, בלי יותר מידי משמעויות, פשוט בואו נחגוג את הזמנים האלה.
חיפשתי את העוגה שהיא הכי חגיגה במובן הפשוט שלה 🥰
אז יאללה!
הגיע הזמן להתרומם!!!

‎כנראה שלא אקבל פרס נובל על מחקר שעשיתי.
‎כנראה שלא אקבל אוסקר על סרט שביימתי.
‎וכנראה שלא אקבל פרס פוליצר על ספר שכתבתי.
‎יכול להיות שזה קשור לעובדה שלא עשיתי שום מחקר, ולא ביימתי סרט או כתבתי ספר...

‎אבל זה עדיין לא אומר שלא מגיע לי פרס!
‎עשיתי מספיק דברים שבהחלט מגיע לי פרס עבורם.
‎למשל,
‎נכנסתי היום לאתר קניות והזמנתי אך ורק את מה שהייתי צריכה ולא הוספתי לעגלה עוד עשרות מוצרים שראיתי וממש התחשק לי לקנות למרות שאין לי שום צורך בהם!
‎הצלחתי לסיים את רשימת המטלות שלי בלי לפתוח אפילו פעם אחת את הספר המעולה שמחכה לי בדיוק בשיא המתח!
‎בישלתי היום תבשיל ששני המתבגרים שטעמו ממנו ביקשו אותו למחר לצהרים!
‎הצלחתי להגיע לשעת הערב הזאת בלי שצרכתי ולו טיפת אלכוהול אחת!

‎ואלה באמת רק קומץ קטן של סיבות ראויות לגמרי.

‎ואם אחרים לא יתנו לי פרס, אז אני אתן אותו לעצמי!
‎כי בהחלט מגיע לי!

‎ותודה לכל מי שהביאני עד הלום 😜

*למי שלא יודע, ככה נראה הגביע של פרסי הגראמי 🤭

איך ממשיכים מכאן
איך אוספים את כל מה שקרה ולא קרה בתקופה ההזויה שעברנו וממשיכים קדימה?
מרגישה שזה כל כך משוגע וכל כך גדול
ואני לא מצליחה לחבר את המילים נכון ככה שיוצרו משפטים מתאימים
מדויקים מספיק
והכל כל כך מוצף ולא מצליח למצא דרכים טובות להתנקז.
אבל צריך לשחרר
צריך לרוקן
כדי שיהיה מקום להתמלא מחדש בטוב.
כדי להצליח להגיע אל האור שבקצה המנהרה.

העולם השתגע!

ואצלנו זה בכלל סרט רע שלא רואים את הסוף שלו.

יש בי את הצד הלוחמני, שרוצה לצאת להילחם למען העולם האחר, זה שאני רוצה לייצר עבורי ועבור הילדים שלי.
צד שרוצה להביע את עצמו ברחובות, ולדרוש את השינוי.

אבל יש בי גם את הצד הפצוע, המבוהל, שרק רוצה להיכנס לקן ולהכניס מתחת לכנפי את כל אהובי. להגן עליהם. לאהוב אותם. ולתת להם בועה מנותקת מכל הטרוף שבחוץ.

אני מאמינה גדולה בפעולות הקטנות האלה.
בזה שכולנו בעצם רוצים שהקן שלנו יהיה מוגן ומלא אהבה.
אם כל אחד יתמקד פנימה, בחלקת האלוהים הקטנה שלו, ויביא את השקט לתוכה, את הטוב, את האהבה
אני מאמינה שהעולם שלנו יראה אחרת לגמרי

בואו נתחיל מתוכנו
ונשנה את העולם

והרי סיכום התחרות לעיצוב עוגות והזוכות בה

אחרי חודשים ארוכים של עבודה קשה, אין גאה ממני להציג לעולם את 43 העוגות שהשתתפו בתחרות העוגות מעוצבות 2025 בנושא מוזיקה ישראלית!

מוזמנים להיכנס לשטוף את העיניים, ולא לשכוח לסמן לייק על העוגות שאהבתם 😘